לאהוב את ה"ערבים"- בלי להיות גזען במסווה?

מה זה "לאהוב ערבים"

אם לא צורה של גזענות מוסווה?
פטרונות ואדנות שמשמרת אותי,
כ"אוהבת ערבים" בעמדת כוח?

הביטוי שמסמל גישה זו-
"ערבב את החומוס אחמד"...
 לאהוב את הכנוע, הצייתן...
האם זה מה שמסתתר מאחורי
הפלסיטינופיליה שלי?

לייחס לפלסטינים תכונות של
"משפחתיות",
"חום", "נדיבות"
- ובמילים אחרות
למתג אותם כפרימיטיבים
וללכת שבי אחרי אוריינטרעליזם,
להדביק עליהם את תווית ה"פרא האציל".
לרחם עליהם כדי להתחזק על חשבונם של ה"מסכנים".

האם זה מה שקורה אצלי  מבלי לשים לב?

 יש את רמת החוויה האישית שלי.
 בעבודה- יצא לי להיות כפופה ל"בוס" פלסטיני,
או לעבוד שכם אל שכם עם פלסטינים.


מביקורים בגדה המערבית
ומפגש עםהפאלחים
,תושבי הכפרים
אכן חוויתי את החום,
את האירוח, הנדיבות הרגשית המיוחסת
לפלסטינים.
ריגש אותי מאד להתקבל כישראלית,
ששייכת לצד הכובש והאויב .


יש סכנה באידאליזציה שמבוססת על חווייות אישיות,
כי הסטריאוטיפ החיובי שיש לי לכאורה
כלפי הפלסטינים עלול להישבר
עקב חוויות שליליות. ולא חסרו גם כאלה.
אבל האידיאליזציה הזאת חייבת להישבר,
ביחד עם ה"פלסטינופיליה"- כי ככלות הכל,
ה"פלסטינופיליה"
היא אכן צורה של גזענות סמוייה.
או תוצר של חיים בחברה גזענית,
סוג של תגובת נגד.
הכללה כלפי קבוצת אנשים , לטוב ולרע,
היא סטריאוטיפיזציה.
וחוסר יכולת לראות אדם פלסטיני
כאינדיבידואל, ולשפוט אותו כשם
שאני שופטת כל אדם ממוצא אחר
היא לא המקום שאליו אני רוצה להגיע.

המציאות של קונפליקט אתני תמידי,
של כיבוש, של אפרטהייד היא המציאות שאני חייה בה,
שמובילה לסטריאוטיפיזציה
ובשביל לשנות את המציאות הזאת אני רוצה לפעול ולהיאבק.
בשביל לשבור את אילו החומות.

גם במידה והמאבק הזה יצליח,
אין פירושו של המאבק מחיקת הבדלים תרבותיים.
אין פירושו  מחיקת זהות לאומית בשם אותו רצון לשוויון.
המודל שהייתי שואפת אליו הוא רב-תרבותיות,
של אחדות בשונות.

 מה בכל זאת יש לי לומר להגנת הפלסטינופיליה?

יש בנו (בי)
את הנטייה
לאהוד באופן אוטומטי את המדוכאים.
בסך הכל,
בתור אישה, בתור שורדת של פגיעה,
אני גם משייכת את עצמי
לקבוצה הזאת. אפשר לקרוא לזה אחוות גורל (?).

אבל הנטייה  שלי
"לאהוב את הפלסטינים"
היא לא רק בגלל "חום ונדיבות\קורבנות" אלא גם
והרבה בגלל שאנשים שעומדים ונאבקים על זכויותיהם
ולוקחים אחריות על גורלם מעוררים גם הם באופן אוטומטי
את האהדה והאמפטיה.
להיות  נוכח שבוע אחרי שבוע
בנחישות, בנכונות להקרבה
בגאווה- כן
זה עוד פקטור שגורם לי להזדהות,
 לאהדה,

"לאהוב את הפלסטינים"-
יש מה שנקרא תרבות פלסטינית.
העם הפלסטיני הוציא מקרבו שורה ארוכה
של אנשי רוח, אינטלקטואלים, יוצרים במגוון רחב
של תחומים:
רשימה קצרה על קצה המזלג-
רג'ה שחאדה, אמיל חביבי, סייד קשוע, מחמוד דרוויש,
פדואה טוקאן, עודה בשראת , עלי אבונימה , אדוארד סעיד,
אחמד טיבי , הרכב ההיפ- הופ DAM.

זאת רשימה קצרה מאוד
על קצה המזלג שמן הסתם מערבבת מין בשאין מינו ועושה עוול,
אבל היא גם באה להגיד שבעיני לא מדובר רק על "לאהוב ערבים".
קיימת אהבת התרבות הפלסטינית, תרבות שנוצרה חרף דכוי,
והתרבות הזאת חייה, וקיימת,  ונושמת ואפשר לאהוב אותה,
או לא לאהוב אותה, זה עניין של טעם.
אבל קשה שלא להתרשם מהיקפה,
מערותה, חיותה וחיוניותה של התרבות הפלסטינית.

אני מזכירה לעצמי שוב ושוב שהביקורת המוטחת בחברה הערבית
בגין היחס לאישה, לבעלי חיים כדו' היא ביקורת שיכולה להיות מוטחת
בכל חברה שמרנית. גם כנגד הציבור היהודי-דתי-שמרני.

ושמאידך גיסא, גם לביקורת של אנשי החברה השמרנית
כלפי החברה שאני חייה בה,
החברה הסמי-מערבית יש מקום להישמע,
הרי החומרנות, המתירנות,
אובדן הערכים והתפרקות התא המשפחתי
גם הם אינם מקדמים
את השוויון המיוחל או את טובת הכלל.

הייתי רוצה לראות את הפלסטינופיליה כאהבת האחר,
כי האחר הוא אחי. איתו אני חיה, והאהבה שלי לאחר
היא זאת שמעצימה אותי, ומגדירה אותי.

כמה מחשבות על מעצרי קטינים בסילואן.

בתגובה ל:

בצלם: משטרת ירושלים עוצרת קטינים נגד החוק

ילדים אינם מלאכים. ילדים יכולים להיות אלימים.
ילדים יכולים להתנהג ברוע.
ילדים יכולים להיות אכזריים.
מזמן הופרך המיתוס על הילדות כתקופת תום וזוך.
למדתי לא מעט על בשרי, כילדת הכאפות של בית הספר היסודי.
ילדים מרביצים ומכים, ילדים מתעללים בחלשים מהם,
לפעמים בבנות, לפעמים בבעלי חיים.

לחשוב על עצמינו,
כילדים, בני נוער, איזה שטויות עשינו,
מה הבנו מהחיים שלנו
וכמה אחריות היינו מייחסים לעצמינו על אותם מעשים.


הסוגייה של התמודדות עם אלימות בקרב ילדים
ובני נוער היא מורכבת וקשה,
וצריכה להיות נידונה בידי  מומחים,
אנשי מקצוע שהוכשרו לכך,
ולא בידי כוחות משטרת ישראל.

 בדק-בית.
 קיים פער בין הטיפול בעבריינות נוער ישראלית,
שאיננה על רקע פוליטי,
לבין היחס לילדים זורקי האבנים מסילואן.
 להיווכח שוב שאנחנו חיים במדינת אפרטהייד,
ומעצרי הקטינים משמשים כאמצעי דיכוי והפחדה,
ולא אך רק כמעשה ענישה ה"קבוע בחוק".


הפחד. 
תולדותיו ונגזרותיו
ומה שהחיים במציאות מתמדת של פחד
גורמים, לשני הצדדים.
ובעיקר לצד החלש יותר.


כמה שהפחד מביא את בני האדם
להיות כמו חיות.
לנסות לגונן ולהילחם על ה"בית".
בכל האמצעים שעומדים לרשותינו.

מה שאנושי
(ואנחנו חיות אנוש)
לא בהכרח מוסרי.

אנשים בוחרים
לעשות את הדבר הטוב ביותר בשבילם,
באותו הרגע,
מתוך מגוון האפשרויות העומדות לבחירתם.

צריך להרחיק את הקטינים ,
האזרחים ממעגל האלימות,
כי אלימות מביאה איתה עוד אלימות.
ולכן מדובר במעגל סגור, שצריך לשבור אותו,
ולהכניס פנימה עוד אפשרויות,
של חמלה, של הדדיות,
של שיתוף פעולה במחאה לא אלימה


כמה אפשרויות בחירה עומדות בפני ילדי סילואן?

 מתהליך כזה צריך להיות בחינת ההשלכות של נוכחות קבועה
של אנשי "כוחות הביטחון"- צבא, משטרה, מאבטחים פרטיים
-בקרב אוכלוסייה אזרחית.

צריך להביא בחשבון את העוול המתמשך שאליו נתונים תושבי סילואן-
שחיים  מזה מאות (!) בשנים  לצד אתר ארכיאולוגי אטרקטיבי, מבלי
שניתן גם להם להינות מהקרבה אליו.
את ההתמוטטויות של בתים כתוצאה מחפירות ארכיאולוגיות שבוצעו
על חשבון התושבים, ואת סכנת הפינוי המתמדת המרחפת מעל ראשיהם.

לחשוב צעד קדימה- על היום שאחרי-
מה הסיכוי שילד שחווה תקיפה, אלימות, מעצר בתנאים לא אנושיים
יגדל להיות מבוגר רודף שלום?
החשיבה הזאת צריכה להיעשות לטובת עצמינו, הישראלים ש"רוצים שלום"
ולא רק "לטובתם".

מכתבו של עבדאללה אבו רחמה, לרגל יום השנה למאסרו, ויום זכויות האדם הבינ"ל

 December 2010 | מקור:
The Huffington Post, Majida Abu Rahmah
בעלי הכלוא, עבדאללה אבו רחמה העביר מכתב זה דרך עורך דינו


לפני כשנה , פרצו כוחות הצבא הישראלי לדירתי, וקרעו אותי מאשתי מאג'ידה, בנותי לומה וליאן,
ובני ליאת'- שהיה אז כבן שנה בלבד.
כמתאם  פעילויות הוועדה העממית של בלעין כנגד הגדר וההתנחלויות הורשעתי בארגון הפגנות בלתי חוקיות, ובהסתה. 
האישום ב"ארגון הפגנות בלתי חוקיות" מתייחס למסע המחאה המתנהל בכפרי כנגד חומת האפרטהייד הישראלית הנבנית על אדמותינו, שנמשך  בשש האחרונות.
תמוה בעיני שבית משפט צבאי מכנה את ההפגנות שלנו "בלתי חוקיות"
ומרשיע אותי בשל החלק שנטלתי בארגון  ההפגנות האלה ובהשתתפות בהן לאחר שבית הדין הגבוה לצדק בהאג, הסמכות החוקתית העליונה באומות פסק שבניית החומה בידי ישראל
 בתוככי השטחים הכבושים היא פעולה בלתי חוקית ושעל ישראל להסירה.
אפילו בג"ץ קבע שתווי החומה בכפר בילעין הינו בלתי חוקי.
הואשמתי גם בהסתה לאלימות, האשמה זו מכה אותי בתימהון:
אם המחסומים, הסגרים, גזל האדמות המתמשך, ההתנחלויות,
הפשיטות הליליות על בתינו, והדיכוי האלים של המחאה שלנו אינן מסיתות לאלימות, מה אם גורם לה?
חרף נוכחותן המתמדת של ההתנחלויות והקולות הקוראים לאלימות,
אנו בבילעין בחרנו בדרך אחרת.
בחרנו בדרך מחאה בלתי אלימה, לצד ישראלים ותומכים בינלאומיים, יחדיו.
בחרנו לשאת מסר של תקווה ושותפות אמת בין ישראלים לפלסטינים , בצל הדיכוי והעוול.
 את המסר הזה מנסה משטר הכיבוש לרסק,
באמצעות מוסדות השונים, בהם בתי המשפט הצבאיים.
  בכיר בפרקליטות הצבאית הודה ללא בושה בפני פרקליטתי גבי לסקי
שמטרת התביעה בתיק שלי היא
"לשים סוף להפגנות".
פשע ההסתה  בו הורשעתי מבוסס  על פי צו 101 של הממשל הצבאי ,
האוסרת כל פעולת תעמולה עויינת והסתה ,
ומגדיר הסתה כ"כל ניסיון מילולי או באמצעי אחר להשפיע על דעת הציבור באיזור בדרך שעלולה להפריע לשלום הרבים, או לסדר הציבורי".
העונש המקסימלי על עבירה זו הוא 10 שנות מאסר.
הגדרה זו היא כה מעורפלת ורחבה שהיא יכולה להיות מיוחסת כמעט לכל  מעשה או הצהרה.
למעשה, אפילו אם מילים אלה יאמרו בשטחים הכבושים, גם הם יכלים להיכלל תחת הגדרה זאת.
ב-11 לאוקטובר בשנה זו נידונתי ל12 חודשי מאסר, כולל שש חודשי מאסר על תנאי וקנס.
משפחתי ואני ספרנו  את הימים לשחרורי. התביעה הצבאית חיכתה אך ימים ספורים
לפני תום תקופת המאסר לפני שעתרה כנגד שחרורי בטענה שאין די בתקופה שריציתי.
השלמתי את המאסר שנגזר עלי, אך עודני כלוא.
למרות  שהחוק הבינלאומי מחשיב אותי ופעילים אחרים כמגני זכויות אדם, בעיני רשויות הכיבוש אנו נחשבים לעבריינים, שהחופש ויתר זכויותיהם צריכים להישלל מהם. בשנה שריציתי את ענשי בכלא, ההפגנות בבילעין, נעלים, מאסרה, ובית אומר נמשכות. נאבי סאלח וכפרים אחרים הצטרפו גם הם לדרך המאבק העממי. במהלך שנה זאת, הקמפיין הקורא לחרם, סנקציות ומשיכת השקעות (BDS)  עד אשר תקיים ישראל את ציוויי החוק הבינלאומי גדל בצורה משמעותית, כמו גם נקיטת הליכים משפטים כנגד פשעי מלחמה שבוצעו על ידי מדינת ישראל. אני מקווה שבקרוב לא תוכל עוד ישראל להתעלם מגינויים אלה של מדיניות הכיבוש שלה, הבאים מכל קצוות תבל.
בשנה הזאת שבה הייתי כלוא, בני לאית' עשה את צעדיו הראשונים ואמר את המילים הראשונות של, ובנותי לומה ולאיאן גדלו מפעוטות לילדות קטנות ויפות. הייתי מנוע מלהיות עימם, להחזיק את ידיהם, לקחת אותם לבית הספר, כשם שהם ואני היינו רגילים. בשנץ 2010 ילדים בבילעין וברחבי הגדה הערבית עדיין מתעוררים באמצע הלילה כדי לגלות רובים מכוונים אל ראשיהם. בשנה הזאת בה הייתי בכלא נערכו עשרות פשיטות ליליות  על כפר בילעין במטרה לסלק את אלה המעורבים במאבק העממי נגד הכיבוש ממלאכתם.שערו בנפשותיכם שגברים חמושים בכבדות היו פורצים בכוח לבתיכם, באמצע הלילה. אם ילדיכם היו נאלצים לצפות באביהם כפות, עינים מכוסות, נלקח. דמיין לעצמך כהורה, נאלץ לצפות בדברים אלו נעשים לבינך.
השבוע נפתחה הדלת של תאינו וילד בן 16 נדחף פנימה. חברי אדיב אבו רחמה היה מזועזע, לזהות בנער זה את בנו מוחמד, אשר אותו לא ראה מאז נעצר לפני 16 חודשים, במהלך הפגנה בלתי אלימה.

מוחמד חייך למראה אביו, אך פניו היו אדומות ונפוחות וניכר היה שהוא שרוי בכאב. הוא סיפר שהוא נלקח לפני שתי יממות מביתו. הוא בילה את הלילה הראשון בעיניים קשורות, אזוק, מטולטל ממקום למקום.

ביום שלאחר מכן, בעודו הלום, נטול התמצאות, ללא שינה, הוא נלקח לחדר חקירות , שם הוסר ממנו כיסוי העיניים, והחוקר שלו הראה לו תמונות של אנשים מהכפר. לאחר שאמר לחוקר שלו שהוא אינו מכיר את האיש שבתמונה הראשונה, החוקר סטר לו על פניו בחוזקה. כך נמשכה החקירה , ככל שהחוקר לא קבל את התשובה לה פילל ממוחמד,  הוא הוכה, ספג חבטות, ואיומים. ה"טיפול" שלו זכה מוחמד אינו חריג מהטיפול אותו מקבלים נערים צעירים אחרים מכפרינו אשר נלקחים מביתם באלימות, ומדווחים שהם נידונים למעצר בתנאי בידוד, חוסר שינה, מיים ומזון, ונתונים תחת משטר הכאות ואיומים במהלך חקירתם.

מה שהיה שונה אצל מוחמד, הוא שהוא לא סיפק את  מבוקשם של החוקרים והמציא לידם את הראיות שהתבקשו ממנו. בדרך כלל, ילדים, בגלל שהם ילדים, אומרים כל מה שהחוקרים מצפים מהם לומר, כדי להפסיק לקבל את ה"טיפול" שלו הם זוכים מידיהם. אדיב, אני ועוד אלפי אסירים מוחזקים בכלא על בסיס ראיות כאלה שנגבו בכפייה מילדים. לאף ילד לא מגיע לקבל יחס כזה.
. כאשר הילדים שהעידו נגדי  חזרו בהם מדברים שאמרו במהלך חקירתם, ואמרו לשופט הצבאי שהעדויות נגבו מהם תחת לחץ, השופט הכריז עליהם כעל "עדים עויינים"
אדיב אבו רחמה ואני הורשענו ראשונים בהסתה והשתתפות בהפגנות בלתי חוקיות  מאז האינתיפאדה הראשונה- אבל עושה רושם שזו לא תהיה האחרונה.
 לעיתים קרובות אני שואל את עצמי מה חושבים המנהיגים הישראלים שהם ישיגו אם הם יצליחו לדכא את המאבק הפלסטיני העממי. האם ייתכן שהם חושסים שאנשינו יעמדו מנגד בזמן שאדמותיהם נלקחות מהם?
האם הם חושבים שנוכל לעמוד בפני ילדינו ולומר להם שכמותינו, הם לעולם לא יטעמו את טעם החופש?
או שמא הם מעדיפים אלימות והרג על פני המאבק הבלתי-אלים שלנו, מאחר שההרג והאלימות מאפשרים להם להסתיר את הגזל המתמשך ונותן להם תירוץ להמשיך להתייחס אלינו כאל צאן לטבח?
בתי הגדולה לומה הייתה בת תשע כשנעצרתי. היא עכשיו בת 10. אחרי המעצר שלי היא החלה ללכת להפגנות כשהיא נושאת את התמונה שלי. המבוגרים מנסים להשגיח עליה, אבל אני עדיין דואג לילדתי הקטנה. משאלתי היא שתוכל ליהנות מילדותה כשם שילדים אחרים נהנים, שתוכל ללמוד ולשחק עם חבריה
אבל דרך החומות וחוטי התייל אני שומע את המסר של בתי אלי: באבא, הם לא יוכלו לעצור אותנו. גם אם יקחו אותך, אנחנו נמלא את מקומך ונמשיך להיאבק למען הצדק.זה המסר שאני רוצה להביא לפניכם, דרך החומות, גדרות התיל וסורגי הכלא שמפרידים בין ישראלים ופלסטינים"
.