בסביבות השעה 12:00שמעתי את החיילים צועקים "עצרו". עצרתי והתיישבתי. החיילים שאלו אותי איפוא החברים שלי. אמרתי שאני לא יודעת. הם שאלו עוד שאלות ולא עניתי להם.
הם דרשו שאבוא איתם וכשלא נעניתי הם גררו אותי.
תוך כדי הגרירה התפתלתי והשתחררתי מהאזיקונים.
ניסיתי להשתחרר מהאזיקונים כי לא חשבתי שמוצדק לשים אותם עלי.
לא הייתי אלימה כלפיהם וכל ההתנגדות שלי הייתה פסיבית.
במהלך הגרירה המצלמה שלי נשברה.
אחרי ש-4 חיילים לא הצליחו לגרור אותי,
חייל אחד נשא אותי תוך שהוא מכופף לי את הראש בכוח.
לקחו אותי למחסום בכניסה לכפר ושמו לי אזיקונים על הרגליים.
בגלל שהתפתלתי גם בתוך האזיקונים האלה, הם אזקו אותי ביותר כוח .
נשארתי כשעתיים עם האזיקונים שהרגשתי שהם עוצרים לי את הדם.
האזיקונים הכאיבו לי מאוד ופחדתי שאני אקבל נמק.
אחר כך חייל אתיופי בשם סהלו רופף את האזיקונים. נשארתי איתם עוד כ3-4 שעות.
החיילים שמו לידי בקבוק מיים. הם לקחו את תעודת הזהות שלי ואת הסנדלים שלי.
טענתי בפניהם שלמעשה לא הפרתי צו שטח צבאי סגור מאחר ועצרתי על פי ההוראה שלהם.
ניסיתי לרופף את האזיקונים עם מצית והם איימו עלי שהם יקחו את שאר התיק שלי.
חווית העיכוב הייתה משפילה ומביסה עבורי והרגשתי שלבקש מהחיילים הקלות,
כמו ללכת לשירותים או לרופף את האזיקונים זה מעשה שיחזק את תחושת השליטה
שלהם עלי. מבחינתי זה היה לשמור על הכבוד שלי בעיני עצמי.
לא הרגשתי בנוח ללכת לשירותים בחברת 5 גבריםם כשהרגליים שלי אזוקות.
לא עניתי לחיילים כשהם דברו אלי. מפעם לפעם שמעתי רצף של קולות ירי ופיצוצים מהכפר.
שלוש פעמים בערך החייל סהלו אמר לי שישחררו אותי תוך שעה וזה לא קרה...
בין שעה חמש לשש הגיעו 2 רכבים צבאיים ומתוכם יצאו שני פלסטינים כפותים ומכוסי עיניים.
החיילים הושיבו אותם עם הפנים לסלע והיכו או דחפו להם קנה של רובה לראש.
במהלך הנסיעה החיילים התגרו בי מילולית, התעקשו לכנות את המעיין של הכפר
בשם שהמתנחלים נתנו לו, עין מאיר והעירו על זה שהשם שלי הוא על שם מישהו שנהרג על ידי ערבים.
במקרה ראיתי בדרך שני פעילים שחיכו שיחזירו להם תעודות זהות שנלקחו מהם. בקשתי שיתנו לי לחבור אליהם. החיילים הזהירו אותי לא לחזור לכפר.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה